התצורה המורפולוגית: כאשר ניתן לכופף את האמה אחורה במפרק כפי שמזוהה בתמונות
כתינוקות שהתפתחותם המוטורית והקוגניטיבית מעבירה אותם לתוך העולם החיצוני לעצמם, הם פוגשים עולם עשיר המכיל אינסוף דברים בלתי ידועים. אין סוף למשיכה שלהם אל אותו ממד המתרחב עבורם כל הזמן, ואנו יכולים לראות את השאיפה הנחושה של אותם תינוקות לגשת לכל דבר שנמצא בהישג ידם ולבחון אותו. אם זה גדול מידיי כדי להיכנס לפה, הם ינסו לדחוף אותו או לזרוק אותו. אם הוא עומד, הם ינסו להפיל אותו, ויהיה הדבר אשר יהיה, הם ינסו לפרק אותו. מתוך יצר סקרנות שאינו יודע שובע לכל אורך שעות הערות שלהם, הם חוצים מרחקים בזחילה, כדי להתוודע במידה כלשהי אל תוכנה ואופייה של סביבתם ואף לשלוט בה.
זה פשוט חייב לקרות כך. התינוקות לומדים שעל זה הם יושבים, שעם זה משחקים, שאת זה לובשים ואת זה אוכלים. הם לומדים שמים נשפכים וזכוכית נשברת... שידיים מתלכלכות ומים מנקים. אך זהו הרבה יותר מתהליך למידה – זהו תהליך היקשרות בכל המובנים. תינוקות אלה תופסים במהירות שלא רק שאינם חלק נפרד מממד חדש זה, הם גם אינם צופים פאסיביים בו. הם מהווים מרכיב אורגני קבוע מאוד בעולם הפיזי והחומרי הזה והם שותפים לכל החוויות המשותפות בו.
גורם החסך בחקר העולם נכנס לתמונה כאשר רוב הזמן מונעים מהתינוק לחוות חוויה קרובה ואישית מאוד זו בסביבתו הפיזית. כמעט ללא יוצא מן הכלל במקרים אלה, האם, או הדמות המטפלת המרכזית ,נוטה להיות חרדה יתר על המידה, ביקורתית יתר על המידה, איסטניסטית יתר על המידה או כל דבר אחר יתר על המידה. היא מבודדת את התינוק מחוויות אלה ומשבשת את תהליך ההיקשרות באמצעות אזהרותיה כגון "...זה יקרע ... זה יישבר ...אתה תתלכלך ... אל תיגע בזה ...תתרחק ...זה לא בשבילך."...
כמובן, זה לא נגמר בכך. דמיינו את התינוק הזה בגיל 00 חודשים. הוא עדיין לא שולט בשפה ועדיין אינו הולך, אך הוא רגיש מאוד לכל דבר שקורה סביבו. במהלך זחילתו על רצפת המטבח הוא מגלה עפרון ישן שמזמן אבד ונשכח בפינת המקרר, למשל. הוא לוקח את העיפרון ומכניס אותו לפיו. אם הטעם של המחק אינו מוצא חן בעיניו, הוא ינסה את הקצה האחר. ברגע זה רואה האם, לחרדתה, מה עושה התינוק. ללא שהיות ובצעקה רמה היא לוקחת את העיפרון ומשליכה אותו לאשפה.
האם, כמובן, יודעת על חיידקים, אך הילד לא יכול להבין את מילותיה. בכל זאת, הוא מודע מאוד לצליל הצווחה שבקולה, לחריצים העמוקים בגבותיה, לעיניה הקרות ולעיקום שפתיה. אילו זו הייתה חוויה בודדת עבור הילד, היו לכך רק השלכות מועטות. אך כאשר חסך בחקר העולם בא לידי ביטוי ,נקודת המוצא היא שהילד סבל מאותם קולות צווחה והתנהגות כועסת מספר רב של פעמים, יום אחרי יום. ייתכן מאוד שילד זה חשוב לאמו יותר מחייה שלה, אך אם מה שהילד חווה הוא תגובתה, למשל ,לנושאי בריאות, למתחים במערכות יחסים, ללחצים כלכליים או לבעיות אחרות המשפיעות עליה לרעה, הוא יראה ויבין רק כיצד דמותו שלו משתקפת בעיניה.
הילד גדל בישיעה שאימו מאוכזבת ממנו, שהוא אינו מקור של שמחה עבורה, ושהוא בלבד אחראי לייסוריה ולחרדתה. מאחר ואנו עוסקים בילד שעדיין אינו יכול לתפוס קיום נפרד ומנותק מאמו, הרשמין שאיתם הוא נאבק קשים מנשוא. במצב זה משתרש מספר רב של מנגנוני הגנה, אך מה שהמטפל חייב לקחת בחשבון כאשר מטופל זה מגיע אליו, שנים רבות לאחר שחווה את אותן חוויות, הוא שהילד הזדהה עמוקות עם דמותו שלו כפי שהיא השתקפה בעיני אימו באותה עת. הזדהות זו נמשכת. רעיון "החשיבה המאגית" של פיאז'ה מסביר זאת באומרו שלא משנה עד כמה אדם זה עשוי להצליח בלימודיו או בחיין המקצועיים, ולא משנה כמה המטופל עשוי לתאר את אופיה של האם כחם, הוא עדיין נושא עימו תשישות נפשית וחסכים נפשיים שהם חלק מהחבילה של החסך בחקר העולם.
© כל הזכויות שמורות לדר. ארנולד הולצמן המכון לכירולוגיה פסיכודיאגנוסטית