אפתח בסיפור משעשע ששמעתי לפני שנים רבות, סיפור על איש שגר ליד בית קברות. כל פעם שרצה לצאת את ביתו או לחזור, היה נאלץ לחצות את בית הקברות. לא הייתה לו בררה. אותו איש פחד מאוד מבית הקברות. הוא גם פחד מאוד מחושך, מרוחות ומשדים. הוא הקפיד לחזור מהעבודה כל יום לפני רדת החשכה, וחצה את בית הקברות בריצה, באור. בלי שדים ובלי רוחות. יום אחד האוטובוס בו נסע, אחר והוא הגיע לפתח בית הקברות בחושך. הוא עמד שם רועד מפחד, לא יודע מה לעשות, מנסה לחשב את צעדיו. פתאום ראה אדם זר הולך בבית הקברות, ובלי לחשוב פעמיים רץ אליו: "ערב טוב אדוני, סליחה שאני מפריע לך, אולי אתה מוכן שאצטרף אליך, אני מת מפחד ולא יכול להגיע הביתה... וכך הוא סיפר לו את סיפורו, תוך כדי שהם הולכים והאדם מלווה אותו אל מחוץ לבית הקברות. כשהאיש סיים, אמר לו הזר: "תאמין לי אני מבין אותך, כשאני הייתי בחיים גם אני פחדתי".
דיסוננס (חוסר התאמה) קוגניטיבי (הכרתי) מתייחס למידע שנישא על גבי רגשות. הוא מתקיים כשאין התאמה, בין "ידע" רגשי מסוים ל"ידע" רגשי אחר. בצירוף המילים ידע קוגניטיבי, יש מעין אוקסימורון (דבר והיפוכו). הרגש ממוקם אצלנו באזור של הלא מודע, אזור התת מודע. אזור שהשפה והחשיבה בו מופשטות. אזור שאין לנו עליו שליטה. לעומת זאת הקוגניציה, מעצם מהותה, נמצאת באזור ההכרה שלנו. אזור עם חשיבה קונקרטית. אזור שיש לנו עליו שליטה מירבית עד מוחלטת.
התיאוריה של הדיסוננס הקוגניטיבי אומרת שכל תחושה רגשית שתופיע בסתירה לאחרת, תיצור חוסר איזון שיוביל לאיזון, משום שהשאיפה של האדם היא להגיע לתחושה של שיווי משקל בדרך הקצרה ביותר. לדוגמא, אם אדם חווה בלבול, או רגשות שמזוהים כמפחידים, מאיימים, או יוצרים אי נוחות מסוימת, מיד עולות אצלו מילים כמו "יהיה בסדר", "יעבור", או שהוא פשוט מתרחק. אינני מתכוונת להרחיב על התאוריה הזו במאמר זה, אני רק מציינת זאת כמעין הקדמה שיכולה אולי להסביר מדוע אנו מפחדים משינוי דפוסי התנהגות. השינוי יוצר חוסר איזון ואז מתעוררת השאיפה להגיע לאיזון כמה שיותר מהר. המקום המבולבל, המתוח, הוא אזור שלא נעים להיות בו. אזור שקשה להתיידד אתו, אפילו אם מדובר בעיכוב זמני על מנת להרגיש טוב יותר בעתיד. אנו תמיד נשאף להגיע ליציבות ולכן נתקשה לקבל שינויים. שינוי מייצג מצב עבורנו של חוסר יציבות, ודורש מאמץ אדיר והשקעת אנרגיה רבה, ואם אין סיבה ממשית קונקרטית, לא נרצה להשקיע בזה אנרגיה. כמו כל מערכת וכל אורגניזם בטבע, הפועלים על העיקרון של החסכנות המינימלית, אם לא צריך, לא משקיעים אנרגיה.
סיבה נוספת המעוררת פחדים משינוי, היא הספק. ספק אם השינוי יעזור, ספק אם יהיה מועיל, ספק אם ישפר. הספקנות היא אמנם דבר חיובי, היא מגנה עלינו מצד אחד ומצד שני היא בסיס לכל התפתחות של תאוריות (אני בספק לגבי משהו, אז אחשוב על מענה אחר). אך ספקנות אינסופית מובילה להעדר פעולה, העדר תפיסת עולם ו/או עמידה במקום.
כשאנו פוחדים ממשהו, ההדחקה היא ברירת המחדל שלנו. כשאנו מרגישים רגשות שאנו מזהים כ"לא טובים", אם הם מפחידים, שליליים, חלשים, מגונים.... אנו מעדיפים להתעלם מהם. אנו בוחרים להישאר בתחום הנוחות המוכר לנו ולא לשנותו.
משחר ילדותנו סיגלנו לעצמנו דפוסי התנהגות שנועדו להגן עלינו. דפוסי התנהגות שעזרו לנו להתמודד ולשרוד כילדים. ילדים אשר תלויים בהוריהם בפרט, ובדמויות סמכות בכלל. כבוגרים, אותם דפוסי התנהגות כבר לא משרתים אותנו. המציאות שלנו השתנתה. החוץ השתנה, ואילו הפנים נשאר אותו דבר. דפוסי ההתנהגות שהפכו חלק מאתנו, למעשה משאירים אותנו במקום ולא מאפשרים לנו להתקדם, לממש את עצמנו ולהרגיש מאושרים.
כולנו רוצים שיהיה לנו טוב. רובנו רוצים שיהיה טוב יותר, אך מעדיפים את המוכר על הלא מוכר. אפילו אם המוכר לא מיטיב עמנו. אנו נעדיף את ההרגל. את חוסר העשייה או את השליטה. אנו מעדיפים להתמודד עם אזורי ההכרה מאשר עם אזורי הלא מודע. זו אחת הסיבות ששינוי לטובה הרבה יותר קשה משינוי לרעה או שינוי בכלל. שינוי מצריך עבודה. שינוי לטובה מצריך עבודה רבה. עבודת הנפש היא קשה ומעייפת והתוצאות בה אמנם לא מידיות, אך הן תוצאות שנשארות.
ואם נחזור לסיפור בו פתחתי מאמר זה, ניתן לראות איך הוא ממחיש עד כמה רוב פחדנו הם וריטואלים, מדומיינים (שהרי לא מדובר באיום ממשי על חיינו) ולא שייכים למציאות העכשווית שלנו. האיש שבסיפור היה תקוע בדפוס התנהגות קבוע בתחום נוחות פיקטיבי. הוא לא נרתם למחשבה על שינוי, אלא מצא לעצמו פתרון דחוק ומאולץ בלבד.
ייתכן שבעקבות הפגישה עם הזר, הוא יוכל להבין שהמציאות שונה לחלוטין ממה שהוא חווה רגשית, וישנה אם דפוס התנהגותו, מה שיאפשר לו חיים חופשיים מפחדים ואילוצים.